האם מזרחיות באה עם מזרחים מהמזרח כפי שאליק נולד מן מהים? אני מזמין אתכם/ן לשיחה. ברצוני לדבר על מזרחיות מנקודת מבט אישית כסוציולוג ישראלי.

ישנן שתי גישות כלליות לדיון בנושא "מזרחיות". הראשונה טוענת כי המזרחיות באה עם המזרחים מהמזרח. השניה קובעת כי מזרחיות נולדה ונוצרה בישראל. כי מזרחיות היא צברית. נולדתי בישראל ונעשיתי למזרחי כחלק מהישראליות.

טענת הספציפיות ההיסטורית וההבניה החברתית של המזרחיות מניחה הנחות סוציולוגית והיסטורית. ההנחה הסוציולוגית מתחילה מהטיעון כי מזרחיות היא הבנייה חברתית, פוליטית ותרבותית שנוצרה ממשתני כוח חברתיים בישראל. זאת אומרת, יהודים שבאו מארצות "מזרחיות" עברו שינוי דרמטי בישראל. שינוי זה עיצב את יהודיותם בדיוק כפי שעיצב את מיקומם המעמדי והשפיע על הבנתם התרבותית והפוליטית. על כן, תוכנה ההיסטורי של המזרחיות נובע וקשור בקשר אמיץ להיסטוריה ישראלית; מזרחיות כהבניה חברתית היא תוצר של תהליכים היסטוריים ספיציפיים בישראל. בעיקרם, אלה הינם תהליכים הקשורים לכלכלה פוליטית של הקצאה לא-שיויונית של משאבי הון, סטטוס וכח בישראל.

אי אפשר להבין את שהתרחש עם יהודים מארצות מזרח-תיכוניות, צפון-אפריקאיות ואסיתיות מבלי להתייחס למה שקרה עם יהודים מארצות אירופאיות בישראל. יהודיותם של יהודים אירופאים עברה שינוי רדיקלי בישראל. כך גם מיקומם המעמדי, תרבותם ותפיסתם העצמית והפוליטית.

ביחד עם שינויים שחלו בקהילות יהודיות אלה עבר שינוי משמעותי על ערבים תושבי פלסטין. המפגש שלהם עם יהודים בישראל שינה את מיקומם המעמדי, את תרבותם ואת ההיסטוריה שלהם בפלסטין. מזרחיות, אשכנזיות ופלסטיניות הן אחיות, צבריות, תאומות אך לא זהות; הן גרות בישראל ופלסטין. בשיחה זו אדבר על מזרחיות מנקודת מבט אישית וכסוציולוג ישראלי.

מאפיין בולט של כתיבה ושיח מזרחי הוא ההגדרה של הקבוצה המזרחית והמהות הטבועה בה. בשנים האחרונות ניתן לחזות בסוגים שונים של הגדרות כאלו, שהרבה מהן מתנות את היכולת להעניק צדק לקבוצה המזרחית באפשרות "לדעת אותה" כתנאי מקדים.

התפיסה המבוססת על הענקת שוויון מתוך הכרה בשונות של קבוצות אתניות או תרבותיות מאפיינת תפיסות צדק רב תרבותיות, אולם גם תיאוריות המבקשות לחתור תחת רעיונות רב תרבותיים נופלות לא אחת לעיגון הזהות המזרחית באדנים דסקרפטיביים ומהותניים. האם מהלך תיאורטי כזה הוא בכלל אפשרי?

במהלך הסמינר אציג באופן ביקורתי שני נסיונות כאלו לתאר את המהות המזרחית כקשיחה וניתנת לאיתור. בנוסף, עולה השאלה מה ניתן להרוויח מההשקעה בסוג כזה של מחשבה, ומה מאבדים בדרך? חוקרות וחוקרים רבים עמדו לאורך השנים על החשיבות והתועלת שבפוליטיקה מבוססת זהות, אולם במקביל גם על האתגרים שמציב רעיון הזהות והמהותנות הטבועה בו. בהתאם, חוקרים אלו הציפו את האתגרים שמציבות מסגרות של צדק (כגון זכויות אדם, חוקים למניעת הפליה) כאשר הן מתנות את הזכאות לסעד משפטי בתביעה שמתוך פוזיציה זהותנית.

הסמינר יבחן את המשוקעות המזרחית ב"שיח השונות" המזרחי, ויבקש לאתגר אותו הן במישור התיאורטי והן במישור הנורמטיבי, כפרויקט בעל פוטנציאל בעייתי הן עבור מזרחים כקבוצה, הן עבור מי שמצויים/ות על יותר מציר דיכוי אחד, והן על מי שחברים בקבוצות מוחלשות אחרות. לבסוף, ייבחנו מסגרות תיאורטיות אחרות שדרכן ניתן לקדם צדק ומאבק אנטי-גזעני שלא מתוך תפיסות זהות מהותניות אודות הקבוצה המזרחית. למשל, אעמוד על ההבדל שבין תיאור המהות המזרחית לבין תיאור מיקומם של מזרחים במבנה הסוציו-אקונומי בישראל כמסגרת אנליטית אלטרנטיבית.
***
מתדיינת:
נטלי לוי, דוקטורנטית בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב, מנהלת התחום 'אתגר החיים המשותפים' בשחרית ובמכון ון ליר.

בהרצאה אנסה להציע מסגרת פרשנית סוציו-היסטורית לשני תהליכים חברתיים סותרים ומשלימים כאחד המלווים את הגוון המסורתי המזרחי בעשורים אחרונים בישראל: האחד הוא השחיקה בו לאורך השנים כזהות מדווחת והשני הוא הניסיון בן-הזמן לחדשו כזרם וכמקור השראה תרבותי. אנסה להסביר את הרקע לשחיקה במסורתיות המזרחית במאבק המתמשך בה, אם מצד כוחות דתיים אורתודוקסיים ואם מצד כוחות ליברליים חילוניים שהחשד והספקנות משמשים בידיהם ככלי בעבודת האתגור והפירוק של המסורתיות.

בד בבד אתעכב על מה ההקשרים החברתיים בני-הזמן שמתוכם מתפתחת מה שאכנה 'עבודת המשמעות של המסורתיות', קרי הרצון להפוך את המסורתיות מעניין של דיווח על דפוס התנהגותי קטגורי וכמסמן אתני למושג המבטא מהות ובשורה בכל הנוגע למרחב החיים הדתי/חילוני בישראל כחלק מניסיון לפרוץ נתיב פוסט-אורתודוקסי ופוסט-ליברלי. ניסיון זה, אטען, אינו מנותק מאפקט המוביליות המעמדית של מזרחים והתגוונותו האתנית של מעמד הביניים הישראלי

בעשורים האחרונים נחקרות ברחבי ישראל והעולם מגוון קבוצות של גברים, ממגוון רקעים אתניים ומעמדות. חקר זה מעשיר את קורפוס המחקר הצעיר ומביא לידי ביטוי תפיסות שאינן חלק מהקולות העולים בגבריות הגמונית. כתיבה זו מפרקת למשל את הבניית הגבר המזרחי, כחסר השכלה, נחשל, מודר, פריפריאלי, וכבן למעמד הפועלים ומצטרפת לכתיבה ההולכת ומתרקמת על אודות מעמד ביניים מזרחי.

בהרצאה אציג ראיונות איכותניים עם גברים מזרחים שעברו ניעות ממעמד נמוך ובינוני-נמוך למעמד בינוני-גבוה. המחקר מתייחד בכך שהוא בוחן את כינון זהותם הגברית-מזרחית, את אבהותם ואת סיפורי הניעות שלהם מנקודת מבט פמיניסטית ביקורתית ומתייחס להבניות מגדריות

בחלק הראשון של ההרצאה אציג את המושגים נכבה, אשכנזים ומזרחים. לאחר מכן ההרצאה תסקור, מראשית ימי הציונות ועד ימינו, את האופנים שבהם יחסי הכוח בין אשכנזים ומזרחים השפיעו על תהליכים של גירוש ונישול העם הפלסטיני ממולדתו.

אתחיל מהמפגש בין "היישוב החדש" ל"יישוב הישן" והגישות השונות לגבי קיום יהודי כקולקטיב בפלסטין, ובכלל באזור. בעוד הגישה הציונית-אירופאית חתרה לקיום יהודי חדש, תוך פסילת המזרח הנחשל כביכול ומשחק סכום אפס מול פלסטינים/ות (כיבוש אדמה, כיבוש עבודה), קולות משמעותיים מקרב קהילות יהודיות ילידיות, הכירו ביתרונות של הקיום וההוויה בפלסטין דאז, ושימור הקיים לצד השאיפה הלאומית.

בהמשך אעבור למלחמת 48', תוצאותיה ובעיקר ההיסטוריוגרפיה שלה. הטענה המרכזית היא ש"חלוקת השלל" מהמלחמה, היקף משמעותי של קרקעות ונכסים פלסטינים שהועברו לאליטה האשכנזית המתגבשת, יצרה דווקא בקרב השמאל הישראלי (הציוני) שיח סלקטיבי על הסכסוך, שיח שנמשך עד ימינו. שיח זה "מנקה" את הקבוצה האשכנזית מעוולות וגזענות בהקשר של הנכבה, ומטיל את האשמה על קבוצות אחרות- מתנחלים, "אוהדי בית"ר" וכו'.

לאחר מכן, נדבר על הכיבוש של 67' ועל ההקשר המעמדי שלו, עד ימינו. אטען כי בעוד לקבוצה האשכנזית-חילונית (ברובה) יש את הפריבילגיה המעמדית להתגורר בגבולות הקו הירוק, לרבים מבני המעמדות הנמוכים יותר, מגורים מעבר לקו הירוק היוו פתרון לבעיות דיור, ומצוקות סוציו-אקונומיות אחרות. כך, "התנחלויות הרווחה" היוו מענה (הכלה, השתקה) של מחאות כגון ואדי סליב והפנתרים השחורים. גם השירות במנגנון הביטחוני היווה סוג של פיצוי על שוליות חברתית ומעמדית. טיעוני קושר התפתחויות אלו ל"הבחירה המזרחית בימין"- הצבעה לליכוד ולאחר מכן לש"ס.

ההרצאה הינה חלק מפרויקט של עמותת "זוכרות"

כיצד ניתן לפתח היסטוריות של אמנות אשר מאפשרות למגוון נרטיבים להתקיים אחד לצד השני תוך כדי הכרה במנגנוני ההדרה שמופעלים בתוך שדה האמנות? מהתבוננות בתערוכות עשור, קורסים וכתיבה ביקורתית, עולה הרושם כי נחתם הסיפור של אמנות ישראלית כסיפור של הבניית עם שעיקרו הוא ניסוח זהות אותנטית של ישראליות, עבריות או מזרח תיכוניות, לטובת יצירה רב-תרבותית, פוסט-מודרנית וגלובלית. דרך הפרדה זו בין ההיסטוריה של אמנות ישראלית לבין אמנות עכשווית המתקיימת בישראל, מתגלם מנגנון הדרה אשר מתחת למעטה ההכלה והריבוי מבליע את ההנחה כי ההיסטוריה כבר נחתמה אבל היום עושות דברים אחרת.

בהרצאתי אני מעוניינת לבחון את הרעיון של המזרחיות כמסגרת תיאורטית ופרקטית המאפשרת לייצר שדות ראייה חדשים עבור פרקטיקות ואמצעי ביטוי חזותיים אשר נותרו מחוץ לקאנון האמנותי או מוסגרו בו באופן מגביל ומצומצם. אעשה שימוש בביקורת אמנות וניתוח חזותי של חוקרות מזרחיות ופמיניסטיות על-מנת לשרטט מספר קווים מנחים באמצעותם ניתן למפות, לנתח ולהמשיג יצירה ועשייה אמנותית של קבוצות שוליים בישראל.

דרך סקירה של מספר מקרי בוחן אשר נעים בין יצירה אמנותית למחאה פוליטית, בין ביקורת אמנות למעורבות קהילתית, אטען כי מזרחיות כאפשרות אסתטית עשויה להציע קריאה משחררת ורדיקלית של ביטויים חזותיים אשר מחד אינה מייצרת מסקנות מהותניות אודות יצירה מזרחית ואמניות מזרחיות, ומאידך אינה מסתפקת רק בהשלמה של פרקים חסרים בתולדות האמנות הישראלית. קריאה זו, אם כן, שואפת לטוות גניאולוגיות אחרות של יצירה אשר מייצרת חיבורים רב-אתניים ורב-לאומיים, בין השאר, עם מסורות יהודיות-ערביות ואוונגרד תרבותי ופוליטי מהדרום הגלובלי.

אליהו אריק בוקובזה, המזדהה כ"יהודי (אליהו) צרפתי (אריק) צפון אפריקאי (בוקובזה)", הוא אמן, צייר, פסל. ואנימטור ישראלי יליד פריז ממוצא תוניסאי.

עבודותיו הרדיקליות דנות בעולם התרבותי והפוליטי מהם הוא מגיע ואותם הוא מציג ביצירתו. בסגנונו המיוחד הוא מבטא ביקורת נוקבת על לאומיות, מיליטריזם, דת והטרונורמטיביות.

בהרצאתו ידבר בוקובזה על "אמביוולנטיות והיברדיות: הקיים כחצוי" באמנותו.

מנחה: פרופ' אורלי בנימין
מתדיינת: ד״ר סמדר שפי, האוצרת הראשית של המרכז לאמנות עכשווית רמלה, מבקרת אומנות וחוקרת אומנות ותרבות עכשווית.

יותר מ-100 שנים משוטטים במזרח התיכון הערבי נשים וגברים שאגדירם כ"שמאל מזרחי" בסבך הגמוני שהצמיחו – וממשיכים להצמיח – אשכנזים (ציונים ולא-ציונים) וערבים (פלסטינים ולא-פלסטינים). במהלך התקופה התאמצו בנות/בני הזרם להשחיל תובנה או שתיים לטבורם של דיונים שמאליים דומיננטים, ללא הצלחה יתרה. בתקופה שלאחר 1967 (רק להמחשה) נעשתה הפעולה הזו במטרה לסייע לנסיון ההחלצות הקולקטיבי של כל בני האדם על השטח הקטנטן שבין הנהר לים מצמד סדים: האחד הינו סטרוקטורות של קולוניאליזם אירופוצנטרי אפרטהיידי; השני הינו התגלמויות – רזות יחסית בתיחכומן ועמקותן – של אנטי-קולוניאליזם שערבים (פלסטינים ולא-פלסטינים) הוציאו לפועל לפני ואחרי שנות ה-50. לעת עתה נראה ששורתו התחתונה של המאמץ המזרחי ראויה לקיטלוג 'היסטוריה של הכשלה וכשלון'. נתיב שחרור קולקטיבי חלופי עשוי אולי להפציע אם תימצא דרך למימוש מטריאלי, רחב-יריעה ועמוק של מה שאני מציע להתחיל להמשיג כ'דו-לאומיות פמיניסטית'. סיכויי הצלחתו של פרוייקט שחרור כזה יהיו מעטים אם פמיניסטיות מזרחיות לא תקבענה חלק מאסיבי מהאג'נדה שלו. מותר לבסוף להעיר: בחינה לא-רגשנית של מאזן ההישגים/כשלונות עד הלום מרמזת שתרומתם העתידית של גברים, בכללם מזרחים, לפרויקט כזה תתגלם בעיקר בתזוזה מהסיפון לירכתיים והגירה מסויימת מהציבורי לפרטי על מנת לאיין את האסימטריות המגדרית שטבועה בשניהם.

אתניות פנים-יהודית", קרי ההבחנה בין "מזרחים" ל"אשכנזים", העסיקה את הסוציולוגיה הישראלית מראשיתה. הסברים שונים מפרספקטיבות תאורטיות שונות ניתנו לאורך השנים למציאות של אי-השוויון ה"אתני הפנים-יהודי". רבים כיום מקבלים את הנחת המוצא כי אתניות וגזע הם תוצר של הבניה חברתית, כלומר, אתניות וגזע אינם דברים שקיימים בעולם אלא נתפסים ככאלה בתודעתנו באמצעות קטגוריזציות, ייצוגים, פרשנויות וזיהויים. העבודה שלי מתמקדת במנגנון אחד, צר אך משמעותי, בהבניית הקטגוריות האתניות הפנים- יהודיות "מזרחיוּת/אשכנזיוּת" – זה של הסטטיסטיקה הלאומית.

באמצעות ניתוח 70 שנתונים שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) אראה כיצד הסטטיסטיקה הלאומית תרמה לביסוס ההבחנה הבינרית ההיררכית בין מזרחים לאשכנזים בעשורים הראשונים להקמת המדינה, במקביל להתקבעות הריבוד האתני, ולטשטושה בעשורים האחרונים. ישנה זיקה טמפורלית בין "פקיעת התוקף" של הקטגוריזציה האתנית הרשמית (שני דורות לאחר ההגירה) ופיתוחם של מדדים רשמיים חדשים לבחינת אי-שוויון על ידי הלמ"ס: מדד האשכולות החברתיים-כלכליים (1987) ומדד הפריפריאליות (2008). באמצעות ניתוח הרציונל והאינדיקטורים המרכיבים את המדדים הללו אצביע על תהליך המחיקה ההדרגתי של ה"אתניות הפנים-יהודית" כמשתנה רלוונטי לבחינת אי-שוויון בישראל כיום. מחקרים שאינם נסמכים על נתוני הלמ"ס מלמדים כי אף שהלמ"ס איננה ממשיכה למדוד את אי-השוויון בין מזרחים לאשכנזים מדור שלישי להגירה והלאה, הוא ממשיך להתקיים. אטען כי העיוורון הסטטיסטי ביחס לאתניות הפנים-יהודית מעכב את היכולת להבין את חלקה של האתניות במנגנוני הריבוד כיום.


בהנחיית פרופ' אורלי בנימין, אוניברסיטת בר-אילןצוות היגוי: צבי בן דור בנית, משה (שיקו) בהר, רוויטל מדר

מידת הנגישות לקרקע ויכולת הניכוס שלה הינה מאפיין מוביל בהיווצרות מעמדות פריבילגים כאן. מבט שטחי מספיק בכדי לזהות שוני עצום בין קומץ שגודלו 5.6% מהאוכלוסיה האוחז ברוב המוחלט של קרקעות המדינה לבין כל יתר ה -94.4% שהתגלמותם בקרקע אינה חורגת מדלת אמות ביתם הפרטי או השכור. ההיגד למעלה מקובל למדי כיום ואף קיבל ביטוי משפטי קונקרטי לפני 20 שנה בבג"ץ הקרקעות. דא עקא ובזמן שחלף מאז, נוצק בתגובה עולם שיח חדש ומופלא העונה לשם "המרחב הכפרי" שכל תכליתו הבטחת חזקת הקרקע בידי המוטבים הותיקים, הקשחת האחיזה החוזית בה לדורות והרחבה דרסטית של קשת השימושים המותרת. הדרכים בהן נפעל העולם הזה מודרות מעיני הציבור והמרכבה המתוחכמת עליה הוא נישא, אינה מוכרת כלל לרבות במחקר. ננסה בהרצאה זו להתחקות אחריה.

בהנחיית פרופ' אורלי בנימין, אוניברסיטת בר-אילן

צוות היגוי: צבי בן דור בנית, משה (שיקו) בהר, רוויטל מדר ומאיר עמור